נתניה בקיץ – חם, דביק, והבריכה הקטנה של הבניין נשארת פתוחה עד חצות. אני גרה בקומה השנייה, חלון המטבח פונה ישר למים הכחולים, וביום שלישי אחד החלטתי שהלילה הזה לא יהיה עוד אחד מהלילות שבהם אני סופרת כוכבים לבד. שלחתי לנתי הנמר תמונה של הבריכה הריקה – והוא הגיע עם מגבת על הכתף ומבט שאומר "הלילה הזה שלנו".
הייתי כבר במים, שמלה לבנה דבוקה לגוף, רגליים משתלשלות במים הקרים. שמעתי את השער נפתח. הוא הגיע בלי חולצה, רק מכנסיים קצרים אפורים ומשקפי שמש על הראש – למרות שכבר חושך. "חשבתי שתבטל," אמרתי. "נמר לא מבטל," הוא ענה והשליך את המגבת על כיסא הפלסטיק. הוא נכנס למים בלי להרטיב את השיער, שחה אליי בשתי משיכות, ועצר סנטימטר ממני. "מים קרים?" הוא שאל. "לא עכשיו," לחשתי.
הוא לא נישק אותי מיד. הוא לקח לי את היד, שם אותה על החזה שלו – הרגשתי את הלב דופק חזק, כמו תוף רחוק. "ספרי לי מה את שומעת," הוא אמר. "את הים," עניתי, "ואת הלב שלך." הוא חייך והתחיל לשחות לאט, מושך אותי איתו. כל סיבוב בבריכה הקטנה היה כמו ריקוד – ידיים נוגעות, רגליים משתלבות, מים מלטפים את העור. באמצע הבריכה הוא עצר, הרים אותי על הידיים, והמים הגיעו עד המותניים שלו. "ג'יגולו בנתניה," הוא אמר, "יודע שמים זה לא רק לשתות."
הוא הושיב אותי על שפת הבריכה, רגליים במים, והתיישב מאחוריי. התחיל לעסות לי את הכתפיים – חזק, אבל לא כואב. "את נושאת את כל העולם פה," הוא אמר ולחץ על נקודה בין השכמות. נאנחתי. הוא המשיך למטה, לאורך עמוד השדרה, עד המותניים. המים הקרים והידיים החמות יצרו תחושה שלא הרגשתי מעולם. בשלב מסוים הוא הפסיק לעסות והתחיל לנשק – צוואר, כתפיים, גב – כל נשיקה כמו טיפה שנופלת למים ויוצרת מעגלים.
יצאנו מהבריכה רטובים, צוחקים כמו ילדים. הוא עטף אותי במגבת שלו, לקח אותי על הידיים ועלה איתי במדרגות. בדירה הוא לא הדליק אור. רק פתח את החלון, והרוח מהים נכנסה עם ריח של מלח וזכרונות. הוא הניח אותי על המיטה, עדיין רטובה, והתחיל לנגב אותי לאט – רגליים, בטן, חזה – כאילו כל סנטימטר חשוב. "אני לא רוצה שתהיי קרה," הוא אמר. "אני לא," עניתי.
מה שקרה אחר כך היה איטי, רך, כמו גלים שחוזרים ונסוגים. הוא לא מיהר. הוא הקשיב לכל נשימה, לכל תנועה, כאילו הוא לומד אותי מחדש בכל רגע.
התעוררתי עם שמש ראשונה על הפנים. הוא כבר לא היה במיטה, אבל על השיש במטבח מצאתי פתק: "קפה מוכן. הבריכה מחכה לערב. – נתי הנמר" ליד הפתק – כוס קפה חם וקרואסון טרי מהמאפייה למטה.
עכשיו, בכל יום שלישי, אני יורדת לבריכה בשעה 23:00. לפעמים הוא שם – לפעמים לא. אבל כשהוא מגיע, הוא מביא איתו משהו חדש: פעם שמפנייה, פעם נרות צפים, פעם רק מבט שאומר הכל. פעם אחת הוא לימד אותי לשחות על הגב – והחזיק אותי עד שהפסקתי לפחד מהמים. פעם אחרת הוא פשוט ישב איתי על שפת הבריכה, רגליים במים, ודיברנו על החלומות שלנו עד הזריחה.
אם את קוראת את זה ואת גרה פה – בקומה גבוהה עם נוף לבריכה, בדירה קטנה ליד הים, בבית עם חלון שפונה מערבה – תדעי שיש מישהו שיודע לשחות בשקט, להביא מגבת, ולהפוך את הבריכה שלך למקום שבו הכל אפשרי.
הוא לא סתם נער ליווי בנתניה. הוא לא סתם ג'יגולו בנתניה. הוא נתי הנמר – והוא יודע איך להפוך את המים לקסם.
